מה שהביא אותי לאיפה שאני היום
הדרך לאיבוד
בכל שנות ה־20 שלי ניסיתי להצליח כאמן במגוון תחומים. שרתי, ניגנתי, שיחקתי בתיאטרון, ביימתי, כתבתי, צילמתי סרטים ואפילו הייתי מקעקע – עם הצלחה לא מבוטלת בכל התחומים – אך זה לא הביא לכדי סיפוק אצלי. עשיתי מאמצים גדולים, התרגשתי נורא במהלך כל יצירה, אהבתי את הקהל והצופים, אבל כשהייתי יורד מהבמה, מסיים את הציור או מקבל שבחים על סרט – זה לא עשה לי כלום, להפך, הרגשתי מרוקן, בודד, מדוכה. זה הוביל למשברים נפשיים קשים ומתמשכים, ונסיונות אימפולסיביים והרסניים לצאת מהמצב הדיכאוני, והמשמעות של החיים והיצירה המשיכה לחמוק ממני.
הגעתי למצב של חוסר אונים מוחלט, איבדתי תקווה, ידעתי שאני עושה משהו לא נכון לי, אך לא הצלחתי לחשוב על דרך אחרת לחיות, מה שהביא אותי למרכז שיקומי למתמודדי נפש.
משבר כהזדמנות להתעוררות
ההתהליך שעברתי במרכז השיקומי היה לא קל, אך הוא שינה אותי ואת חיי מקצה לקצה. אני חושב שהתובנה הראשונה והכי חשובה שקיבלתי שם הייתה בהרצאה של אחד ממקימי המקום. הוא אמר:
"אנשים רבים קמים בבוקר וחושבים לעצמם – מה אני יכול לקבל מהעולם? מה אני יכול להשיג ולהרוויח היום? ויש אנשים שקמים בבוקר וחושבים – מה אני יכול לתת לעולם? איפה אוכל לתרום היום? תנסו לחשוב מה אתם יכולים להעניק לעולם."
זה שינה לגמרי את הגישה שלי לחיים, ובסופו של דבר – לעצמי. ככל שמצאתי יותר מקומות שבהם אני יכול לעזור, כך תחושת הסיפוק והערך העצמי צמחה בתוכי. לאט לאט התחיל להתגבש בי אותו הייעוד שחמק ממני – העיסוק שיכול להעניק לי משמעות בחיים.
תובנות לגבי העבר, גישושים אל העתיד
בשלב מסוים בתהליך השיקום שלי נזכרתי שבעודי חבר בגרעין של החברה להגנת הטבע, אמרתי משפט שבזמנו לא הפנמתי בעצמי: "הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות בחיים הוא לחנך ולתמוך בדור הצעיר." אם הייתי פועל לפיו אז, אני בטוח שהייתי במקום שונה מאוד בחיים.
בשנה האחרונה לשיקום שלי התחלתי לעבוד במרכז שבו לומדים נערים ונערות שנשרו ממערכת החינוך הציבורית. חלקם נשרו בגלל מצב משפחתי, חלקם בגלל בעיות התנהגות, וחלק עקב בעיות נפשיות. לימדתי אותם, בקבוצות קטנות ובאופן פרטני, אמנויות – דרמה, ציור, נגינה, הלחנה, כתיבה, וקולנוע. הבחנתי בתוך זמן קצר, וגם מתוך התרשמויות של הצוות, שהילדים משתפרים בלימודים בשאר המקצועות, אבל לא רק! ראיתי שהתנהגותם, מצבם הנפשי, הרגשי והחברתי משתפרים ופתאום התרגשתי. האושר והסיפוק שחשתי מההישגים שאליהם הגיעו הילדים בעזרת התמיכה הרגשית והמקום לביטוי שאפשרתי להם – היו גדולים לאין שיעור מכל ההצלחות שלי כאמן.
כמי שמצא את הדרך מתוך החושך אל האור, הבנתי שאני יכול, רוצה ואפילו חייב להאיר לאחרים את הדרך!
הבנתי, רק אחרי גיל 33, שכל סוגי היצירה הם למעשה כלים שמאפשרים לנו להתחבר לעצמנו ולאחרים, להתפתח ולהתחזק, ואף להחלים ולרפא – כאשר הם מכוונים בצורה הנכונה. הגעתי לתובנה שאפשרה לי להתחיל לקבל ולאהוב את עצמי באמת. הבנתי שכל הדרך הפתלתלה שעברתי עד כה לא הייתה לחינם – היא הביאה אותי להבין את עצמי ואת מסתורי הנפש לעומק. כל סוגי האמנויות שלמדתי יכולים לתרום רבות כאשר הם משולבים בפסיכותרפיה ותמיכה באחרים, וההתנסות האישית שלי בכל מצבי הנפש והטיפולים השונים מאפשרת לי להעניק טיפול מדויק ויעיל לאנשים שחווים מצבים דומים.
לקראת סיום לימודי פסיכותרפיה בשילוב אמנויות, חלקו של הסטאז' שלי עשיתי בבית מאזן (חלופת אשפוז פסיכיאטרית), שבו גם הייתי מטופל בעבר. העברתי תרפיה קבוצתית ששילבה אמנויות וגישות שונות. מטופלים רבים שביקרו בקביעות בקבוצות שלי העידו בפני הצוות שהמפגשים איתי הם "הדבר הכי משמעותי בתהליך". תגובות של המטופלים מילאו אותי בסיפוק שלא הכרתי לפני, ענווה ותחושת שליחות. היום, אני יודע: הניסיון שלי הפך לכלי – כלי שמסייע לאחרים לרפא את עצמם.
בהמשך מצאתי עבודה בבית מאזן נוסף. באותה התקופה כבר סיימתי את לימודי פסיכותרפיה אנתרופוסופית, והייתי בעיצומה של הכשרה בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי. שם התחלתי לטפל גם באופן פרטני – והתוצאות היו מרשימות מאוד. בהמשך למדתי גם תרפיה בקוהרנטיות, מה שהעניק לי כלים להביא אנשים להחלמה ולשגשוג אמיתי בחייהם.
מסוף להתחלה
במהלך תהליך השיקום שלי הגעתי למטפלת ב"רייקי" (שיטת טיפול הוליסטית). היא עזרה לי מאוד, וכשראתה שאני כבר במקום חדש וטוב בחיים, הציעה שאלמד אצלה – היא אמרה שזיהתה בי פוטנציאל של מטפל. למרות שהייתי מעט סקפטי, החלטתי לנסות, ולמעשה שם התחלתי לגבש את זהותי כמטפל – קיבלתי את היסודות הרוחניים של הטיפול. המורה טענה שיש לי כישרון ריפוי יוצא דופן, והיום המטופלים שלי מצדיקים את דבריה.